סגנונות הדרכה וטיפול בשיטת פאולה
המושג "מורה" בהבדל מ"מטפל" מקובל בכמה שיטות ריפוי כמו שיטת פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר ושיטת פאולה. מעבר לעניין המסורתי הטמון בכך קיימת כמובן עמדה חשיבתית שונה וייחודית בהשוואה לשיטות המשתמשות במושג "טיפול", כוונת היוצרים הייתה ועודנה לומר שהאדם המגיע ל"שיעור" או למפגש בתחומים המדוברים לומד להיות עצמאי בשימושיו בשיטה ויותר מזה מיישמה הלכה למעשה בפרטים שונים ורבים של חייו וברצף התנהגותו הגופנית. גם אם יש בדבר קושי בשלבי ההכרות הראשונים עם השיטה וגם אם התכוון הלומד להיות פסיבי יותר משהשיטה מאפשרת אין ספק שהשתתפותו בתהליך היא חלק בלתי נפרד מהשינוי הגופני המזומן לו ותהיה השיטה אשר תהיה. העמדה הזאת, עצם הצורך להשתתף בתהליך הטיפולי אינה קלה לאנשים רבים ולא פעם היא הרקע לויתור על דרך הלימוד שנבחרה או למעבר לשיטה אחרת ובעיקר למחשבה שדרך טיפול שונה תועיל יותר. מנקודת המבט של ה"מורים" היכולת של התלמיד שהתכוון להיות "פסיבי" טרם בואו לעבור למצב "אקטיבי" היא חלק בלתי נפרד מהכניסה לתהליך הלימודי ובמובן הזה המורה נהיה גם למטפל בבואו ללמוד ולהכיר את הקשיים הרגשיים בשינוי הרגלי החשיבה וההתנהגות הגופנית של הלומד. עדיין שיתוף הקוראים בנקודת המבט של יודעי השיטות במקרה המדובר-בנקודת המבט של מורה לשיטת פאולה יכולה להיות לה חשיבות בתהליך הכניסה ללימוד השיטה.
מהו תפקידו של ה"מורה" בשיטת פאולה? האם יכולתו להעביר את התרגילים היא עיקר השיעור? או "נוכחותו" במובנים שונים גם אם היא לא מודעת ללומד? ואולי יכולת הצפייה, המעקב וה"אלתורים" שנוצרים מתוך ניסיונו בעבר והתפתחות הכרותו עם המטופל בתהליך הלימוד? מובן כי התשובות לשאלות הללו כולן אוסף הגדרות ואינן מכסות את כלל עבודתו. אם חיכה הקורא לתשובה על שאלות אלו הרי כל התשובות נכונות. כלומר עבור תלמיד אחד מתבטא תפקיד המורה בהנחיה ובידיעה שביצע את התרגיל בצורה נכונה, דבר הדרוש לרבים גם בגלל אופיה הלא שגרתי של השיטה ועבור האחר הנוכחות מעלה את מידת הריכוז. מובן שעצם המעקב ונוכחותו של המורה מגדירים את תפקידו וגם האפשרות של התלמיד לחלוק עם האחר את הקשיים שבביצוע התרגיל ולאתר ביחד את הדרך המתאימה. בנוסף יש לזכור כי ככל המורים גם בשיטת פאולה מושפע המורה גם ממוריו או מעמיתיו, עצם ההחשפות לדרכי עבודה שונות של תלמידים מגוונת את יכולות ההסתכלות והתובנות של המורים המשתנות בהתאם למגוון התהליכים הלימודיים שהם עצמם נחשפים אליהם.
בהבנת התהליכים הלימודיים של שיטת פאולה דרכי השימוש בהגדרות "מורה" או "מטפל" משתנות גם מאדם לאדם וגם בתוך התהליך עצמו, לא תמיד עקב תכנון או כוונה שיטתית, כלומר לא רק שניסיונו האישי במובנים הפיסיולוגיים והרגשיים, אישיותו, ואופי הקשר שהוא יוצר עם התלמיד משפיעים על ההבדל בין סגנון "טיפולי" לסגנון "הוראתי". המעברים בשיטת פאולה בין שתי ההגדרות משתנים ממפגש למפגש מעצם אופיה של השיטה, הגדרת תפקיד ה"מורה" יכולה וצריכה פעמים רבות לקבל מובנים "טיפוליים" משום שהייחודי לשיטת פאולה הוא הפן הרגשי המתעורר פעמים רבות מתוך הפעלת הפתחים. מובן שניתן לא להתעמק בתנועת הפתחים כאשר הדבר מעורר קושי מיוחד לתלמיד או מטופל מסוים אלא לחפש דרכים עקיפות להגיע להנעתם כך שלא יעוררו קשיים רגשיים אך אין גם סיבה ללכת מראש בדרך הארוכה, בחירת הדרך, סוגי התנועה והתרגילים, המעברים בין שקט לביטוי, היקף הצפייה הפסיבי ושיתוף התלמיד בתהליך, כל אלו ועוד הם תפקידו המובהק של ה"מורה" בשיטת פאולה כולל כמובן בחירתו במעברים בין עמדת "מטפל" לעמדת "מורה". דוגמה קלה להבנה בעניין זה קשורה בהפעלת הפה השילוב שנוצר בתרגילי שיטת פאולה בין שרירים טבעתיים שונים מביא את המורה להתבוננות קבועה ומתמשכת בצורת התנועה של השפתיים והפה של תלמידיו. הפה מספר למורה על מתחים, אפשרויות התפקוד של מקומות שונים בגוף, צורת הביצוע של התרגילים הקשורים בלשון או בעיניים ועוד.דברים אלו רלוונטים כל עוד מדובר בעבודה יחידנית שהיא הרווחת ביותר בשיטת פאולה. לאחרונה גדל היקף הפעילות בקבוצות קטנות בשיטה, דבר שהוא אפשרי אם כל המשתתפים חולקים בעיה אחת או שתיים דומות. הקבוצות הן קטנות מהמקובל ברוב השיטות, בין שישה לשמונה משתתפים ויכולות להתאים גם למניעה וגם לטיפול בבעיות מינוריות. העבודה בקבוצות צריך שתהיה מתוכננת מראש ומובנית ככל שניתן, בשונה מעבודה יחידנית שבה תכנון מראש יכול להפריע לדיוק שבהתאמת התרגיל למתרגל, בקבוצה הדברים שונים. רובו של הניסיון המצטבר בעבודה קבוצתית שייך ליותם ורדי שעבד בקבוצות גם בעידן שבו לא היה הדבר מקובל וניסיונו שרת את הממשיכים. תפקיד המורה בקבוצות הוא ליצור את השילוב ההכרחי בין הקשבה עצמית ואישית של כל משתתף לגופו לבין עבודה של רוב האנשים בקצב דומה אם כי לא אחיד. מאחר שההנחיות ניתנות תוך מתן מרחב לזמן אישי ושונה בביצוע יכול המתרגל שרוצה בכך להמשיך תרגיל שמטיב עימו גם אם הקבוצה קיבלה כבר תרגיל חדש, וחשוב להקפיד על תזכורת זו. כמו כן עדיף להזכיר למשתתפים שלא לחקות זה את זה דבר שהוא רצוי בקבוצות מסוג אחר, שכן אופן הכיווץ או קצב התנועה הכרחי שיהיו אישיים. פעמים רבות עולה השאלה מה עדיף-עבודה קבוצתית או יחידנית ומובן שאין תשובה אחידה בעניין אך ניתן לראות שהתוצאות נוטות להיות איטיות יותר בעבודה בקבוצה ומצד שני הקבוצה יכולה להיות קלה יותר למי שמתקשה להתרכז בגופו ולעסוק בתנועות קטנות הדורשות ריכוז רב וכניסה פנימה. קשה לתכנן הרכב קבוצתי וגם כאן יש קבוצות שתומכות איש בעבודת רעהו ויש קבוצות שאופיין לא מאפשר תמיכה. הייחודי לעבודה קבוצתית הוא ההזדמנות לשוחח גם אם מעט על התהליך בין אם תוך כדי התרגול או לאחריו. לא פעם שאלתו של אחד מבהירה לאחד ומעודדת אותו לא לותר בשלב הקושי, ומצד שני העבודה הקבוצתית עלולה להשאיר את התהליך ברמה טכנית הפותרת בעיות חשובות אך לא מאפשרת שילוב בין גוף לנפש, עידוד ההרגעות והכניסה לשקט כפי שמתרחש לרוב בעבודה יחידנית.
המושג "מורה" בהבדל מ"מטפל" מקובל בכמה שיטות ריפוי כמו שיטת פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר ושיטת פאולה. מעבר לעניין המסורתי הטמון בכך קיימת כמובן עמדה חשיבתית שונה וייחודית בהשוואה לשיטות המשתמשות במושג "טיפול", כוונת היוצרים הייתה ועודנה לומר שהאדם המגיע ל"שיעור" או למפגש בתחומים המדוברים לומד להיות עצמאי בשימושיו בשיטה ויותר מזה מיישמה הלכה למעשה בפרטים שונים ורבים של חייו וברצף התנהגותו הגופנית. גם אם יש בדבר קושי בשלבי ההכרות הראשונים עם השיטה וגם אם התכוון הלומד להיות פסיבי יותר משהשיטה מאפשרת אין ספק שהשתתפותו בתהליך היא חלק בלתי נפרד מהשינוי הגופני המזומן לו ותהיה השיטה אשר תהיה. העמדה הזאת, עצם הצורך להשתתף בתהליך הטיפולי אינה קלה לאנשים רבים ולא פעם היא הרקע לויתור על דרך הלימוד שנבחרה או למעבר לשיטה אחרת ובעיקר למחשבה שדרך טיפול שונה תועיל יותר. מנקודת המבט של ה"מורים" היכולת של התלמיד שהתכוון להיות "פסיבי" טרם בואו לעבור למצב "אקטיבי" היא חלק בלתי נפרד מהכניסה לתהליך הלימודי ובמובן הזה המורה נהיה גם למטפל בבואו ללמוד ולהכיר את הקשיים הרגשיים בשינוי הרגלי החשיבה וההתנהגות הגופנית של הלומד. עדיין שיתוף הקוראים בנקודת המבט של יודעי השיטות במקרה המדובר-בנקודת המבט של מורה לשיטת פאולה יכולה להיות לה חשיבות בתהליך הכניסה ללימוד השיטה.
מהו תפקידו של ה"מורה" בשיטת פאולה? האם יכולתו להעביר את התרגילים היא עיקר השיעור? או "נוכחותו" במובנים שונים גם אם היא לא מודעת ללומד? ואולי יכולת הצפייה, המעקב וה"אלתורים" שנוצרים מתוך ניסיונו בעבר והתפתחות הכרותו עם המטופל בתהליך הלימוד? מובן כי התשובות לשאלות הללו כולן אוסף הגדרות ואינן מכסות את כלל עבודתו. אם חיכה הקורא לתשובה על שאלות אלו הרי כל התשובות נכונות. כלומר עבור תלמיד אחד מתבטא תפקיד המורה בהנחיה ובידיעה שביצע את התרגיל בצורה נכונה, דבר הדרוש לרבים גם בגלל אופיה הלא שגרתי של השיטה ועבור האחר הנוכחות מעלה את מידת הריכוז. מובן שעצם המעקב ונוכחותו של המורה מגדירים את תפקידו וגם האפשרות של התלמיד לחלוק עם האחר את הקשיים שבביצוע התרגיל ולאתר ביחד את הדרך המתאימה. בנוסף יש לזכור כי ככל המורים גם בשיטת פאולה מושפע המורה גם ממוריו או מעמיתיו, עצם ההחשפות לדרכי עבודה שונות של תלמידים מגוונת את יכולות ההסתכלות והתובנות של המורים המשתנות בהתאם למגוון התהליכים הלימודיים שהם עצמם נחשפים אליהם.
בהבנת התהליכים הלימודיים של שיטת פאולה דרכי השימוש בהגדרות "מורה" או "מטפל" משתנות גם מאדם לאדם וגם בתוך התהליך עצמו, לא תמיד עקב תכנון או כוונה שיטתית, כלומר לא רק שניסיונו האישי במובנים הפיסיולוגיים והרגשיים, אישיותו, ואופי הקשר שהוא יוצר עם התלמיד משפיעים על ההבדל בין סגנון "טיפולי" לסגנון "הוראתי". המעברים בשיטת פאולה בין שתי ההגדרות משתנים ממפגש למפגש מעצם אופיה של השיטה, הגדרת תפקיד ה"מורה" יכולה וצריכה פעמים רבות לקבל מובנים "טיפוליים" משום שהייחודי לשיטת פאולה הוא הפן הרגשי המתעורר פעמים רבות מתוך הפעלת הפתחים. מובן שניתן לא להתעמק בתנועת הפתחים כאשר הדבר מעורר קושי מיוחד לתלמיד או מטופל מסוים אלא לחפש דרכים עקיפות להגיע להנעתם כך שלא יעוררו קשיים רגשיים אך אין גם סיבה ללכת מראש בדרך הארוכה, בחירת הדרך, סוגי התנועה והתרגילים, המעברים בין שקט לביטוי, היקף הצפייה הפסיבי ושיתוף התלמיד בתהליך, כל אלו ועוד הם תפקידו המובהק של ה"מורה" בשיטת פאולה כולל כמובן בחירתו במעברים בין עמדת "מטפל" לעמדת "מורה". דוגמה קלה להבנה בעניין זה קשורה בהפעלת הפה השילוב שנוצר בתרגילי שיטת פאולה בין שרירים טבעתיים שונים מביא את המורה להתבוננות קבועה ומתמשכת בצורת התנועה של השפתיים והפה של תלמידיו. הפה מספר למורה על מתחים, אפשרויות התפקוד של מקומות שונים בגוף, צורת הביצוע של התרגילים הקשורים בלשון או בעיניים ועוד.דברים אלו רלוונטים כל עוד מדובר בעבודה יחידנית שהיא הרווחת ביותר בשיטת פאולה. לאחרונה גדל היקף הפעילות בקבוצות קטנות בשיטה, דבר שהוא אפשרי אם כל המשתתפים חולקים בעיה אחת או שתיים דומות. הקבוצות הן קטנות מהמקובל ברוב השיטות, בין שישה לשמונה משתתפים ויכולות להתאים גם למניעה וגם לטיפול בבעיות מינוריות. העבודה בקבוצות צריך שתהיה מתוכננת מראש ומובנית ככל שניתן, בשונה מעבודה יחידנית שבה תכנון מראש יכול להפריע לדיוק שבהתאמת התרגיל למתרגל, בקבוצה הדברים שונים. רובו של הניסיון המצטבר בעבודה קבוצתית שייך ליותם ורדי שעבד בקבוצות גם בעידן שבו לא היה הדבר מקובל וניסיונו שרת את הממשיכים. תפקיד המורה בקבוצות הוא ליצור את השילוב ההכרחי בין הקשבה עצמית ואישית של כל משתתף לגופו לבין עבודה של רוב האנשים בקצב דומה אם כי לא אחיד. מאחר שההנחיות ניתנות תוך מתן מרחב לזמן אישי ושונה בביצוע יכול המתרגל שרוצה בכך להמשיך תרגיל שמטיב עימו גם אם הקבוצה קיבלה כבר תרגיל חדש, וחשוב להקפיד על תזכורת זו. כמו כן עדיף להזכיר למשתתפים שלא לחקות זה את זה דבר שהוא רצוי בקבוצות מסוג אחר, שכן אופן הכיווץ או קצב התנועה הכרחי שיהיו אישיים. פעמים רבות עולה השאלה מה עדיף-עבודה קבוצתית או יחידנית ומובן שאין תשובה אחידה בעניין אך ניתן לראות שהתוצאות נוטות להיות איטיות יותר בעבודה בקבוצה ומצד שני הקבוצה יכולה להיות קלה יותר למי שמתקשה להתרכז בגופו ולעסוק בתנועות קטנות הדורשות ריכוז רב וכניסה פנימה. קשה לתכנן הרכב קבוצתי וגם כאן יש קבוצות שתומכות איש בעבודת רעהו ויש קבוצות שאופיין לא מאפשר תמיכה. הייחודי לעבודה קבוצתית הוא ההזדמנות לשוחח גם אם מעט על התהליך בין אם תוך כדי התרגול או לאחריו. לא פעם שאלתו של אחד מבהירה לאחד ומעודדת אותו לא לותר בשלב הקושי, ומצד שני העבודה הקבוצתית עלולה להשאיר את התהליך ברמה טכנית הפותרת בעיות חשובות אך לא מאפשרת שילוב בין גוף לנפש, עידוד ההרגעות והכניסה לשקט כפי שמתרחש לרוב בעבודה יחידנית.
סמדר נבו מורה מוסמכת לשיטת פאולה,מנחה קבוצות לחיזוק רצפת האגן והגבומטפלת באופן יחידני בבעיות מגוונות ששיטת פאולה מסייעת להן כמו: מערכת העיכול, הגב והשלד, מערכת הנשימה, שיקום מניתוחים
